צוואה של אדם עם דמנציה: מתי היא תקפה, ומה בודק בית המשפט

אחת הטענות הנפוצות נגד צוואה היא שהמנוח "כבר לא היה צלול" כשערך אותה: היה חולה, היה מטופל בתרופות חזקות, או אובחן עם דמנציה. הטענה מובנת, במיוחד כשהצוואה מפתיעה את בני המשפחה.

אבל אבחנה רפואית לבדה אינה מבטלת צוואה. במאמר זה נסביר מה החוק דורש, איך בתי המשפט בוחנים את כשרותו של המצווה, ומה קרה בשני פסקי דין שעסקו בדיוק בשאלה הזו.

מה אומר החוק

סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע שצוואה שנעשתה על ידי קטין, על ידי מי שהוכרז פסול-דין, או "בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" – בטלה.

המילים החשובות הן "בשעה ש". השאלה אינה אם המצווה היה חולה באופן כללי, אלא מה היה מצבו ברגע שבו ערך את הצוואה. אדם יכול להיות חולה מאוד, ועדיין להבין היטב מה הוא עושה כשהוא חותם על צוואה.

מה פירוש "להבחין בטיבה של צוואה"

החוק אינו מגדיר את הביטוי. בית המשפט העליון התייחס אליו בפסק הדין המנחה בעניין בנדל נ' בנדל (ע"א 851/79), ובתי המשפט לענייני משפחה ממשיכים להסתמך עליו עד היום. לפיו, השאלה היא אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם, ובית המשפט בודק בעיקר שלושה דברים:

• האם המצווה הבין שהוא עורך צוואה.

• האם ידע, בקווים כלליים, מה היקף רכושו ומי יורשיו.

• האם הבין מה תהיה התוצאה של הצוואה עבור יורשיו.

הבנה כללית מספיקה. המצווה אינו צריך לזכור כל חשבון בנק, ובוודאי שאינו צריך להבין את הניסוח המשפטי של כל סעיף.

על מי נטל ההוכחה

נקודת המוצא היא שכל אדם כשיר, וחזקה על מצווה שבעת עריכת הצוואה ידע להבחין בטיבה. מי שטוען אחרת צריך להוכיח זאת. כך נקבע בפסיקת העליון, וכך חזר ופסק בית המשפט לענייני משפחה בפסק דין שניתן בנובמבר 2024 (ת"ע 45839-04-22).

באותו פסק דין הוסבר גם איך מוכיחים: בחינת הכשרות היא "עניין שבמומחיות", ולכן בתי המשפט נעזרים בדרך כלל במומחה רפואי שבית המשפט ממנה. המומחה לא הכיר את המנוח, ולכן הוא נשען על התיעוד הרפואי מהתקופה שבה נערכה הצוואה. כשהתיעוד הרפואי חסר, בית המשפט רשאי להיעזר גם בעדויות של מי שראו את המצווה בזמן עריכת הצוואה, למשל עורך הדין והעדים.

דוגמה מ-2024: מחלה קשה וטיפול כימותרפי

בפסק הדין מנובמבר 2024 נערכה צוואה בעדים באוגוסט 2021, כשהמצווה היה חולה בסרטן הלבלב, קיבל טיפול כימותרפי ותרופות נגד כאבים. ילדיו מנישואיו הראשונים טענו שלא היה כשיר לצוות, וגם שהופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת.

המומחית שמינה בית המשפט עברה על הרשומות הרפואיות מבית החולים בחודשים שסביב הצוואה. היא מצאה שלא נרשם בהן אזכור לדמנציה, לבלבול או לירידה קוגניטיבית, וגם לא ערפול הכרה, למרות הטיפול התרופתי. בית המשפט אימץ את חוות הדעת, דחה את ההתנגדות וקיים את הצוואה.

המסר: מחלה קשה, כאבים ותרופות אינם מספיקים כדי לבטל צוואה. מה שקובע הוא מה שתועד לגבי מצבו הקוגניטיבי של המצווה בתקופה שבה ערך אותה.

דוגמה מ-2022: אבחנה של דמנציה, והצוואה תקפה

בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מפברואר 2022 (ת"ע 62835-08-19) כתבה אישה מבוגרת צוואה בכתב יד באוקטובר 2015, אף שכבר באפריל 2014 נרשמה אצלה אבחנה פורמלית של דמנציה.

המומחה מטעם בית המשפט בדק את תוצאות המבחנים הקוגניטיביים שלה לאורך השנים, ומצא שהן עלו וירדו: בחלק מהבדיקות שנערכו אחרי הצוואה התוצאות היו טובות יותר מבבדיקות שלפניה. לדבריו, זו הייתה תחילתו של תהליך דמנטי, כשהאישיות והיכולת לקבל החלטות עדיין שמורות. בית המשפט הוסיף שהצורך למנות לה אפוטרופוס התעורר רק בסוף 2018. ההתנגדות נדחתה, והצוואה קוימה.

המסר: אבחנה של דמנציה אינה סוף פסוק. דמנציה מתפתחת בהדרגה, ובשלביה המוקדמים אדם עשוי עדיין להבין היטב מה הוא עושה.

איך מחזקים צוואה של אדם מבוגר או חולה

כשמצווה מבוגר, חולה או עם תחילת ירידה קוגניטיבית, כדאי לחשוב מראש איך יוכחו הדברים בעתיד:

• לבקש מהרופא המטפל חוות דעת על הכשירות, סמוך ככל האפשר למועד החתימה.

• לערוך את הצוואה אצל עורך דין, שיתרשם מהמצווה, ישוחח איתו לבד ויתעד את השיחה.

• לבחור עדים שאינם נהנים מהצוואה, ושיוכלו להעיד בעתיד על מצבו של המצווה.

• לשמור את המסמכים הרפואיים מהתקופה, כי הם שיעמדו לפני המומחה אם תוגש התנגדות.

• לא לחכות: ככל שהצוואה נערכת מוקדם יותר, כך קטן הסיכוי שתעלה שאלה של כשרות.

בשורה התחתונה

צוואה בטלה בגלל חוסר כשרות רק אם הוכח שבשעת עריכתה המצווה לא הבין מה הוא עושה. מחלה, תרופות ואפילו אבחנה של דמנציה אינן מספיקות לבדן, והנטל להוכיח את חוסר הכשרות מוטל על מי שמתנגד לצוואה.

אם אתם עורכים צוואה להורה מבוגר, או שוקלים להתנגד לצוואה בטענה שהמנוח לא היה צלול, כדאי להתייעץ מוקדם, לפני שהראיות הרפואיות הולכות לאיבוד.